חשיבה יצירתית בזוגיות: הכובעים של דה בונו, חשיבה גברית וחשיבה נשית.
חשיבה יצירתית בזוגיות: הכובעים של דה בונו לשרות החשיבה הגברית והנשית.
הכללות עלולות להיות מסוכנות כי הן יוצרות תדמית ומשפיעות עלינו, ולפעמים שלא לטובה. כך גם הכללות הקשורות לגברים ולנשים: גם כאשר הן נכונות, הן עלולות להטעות. למשל, הכללה שאין עוררין עליה היא שגברים גבוהים מנשים, כי היא נכונה בממוצע, אבל אסור לשכוח שנשים רבות גבוהות ממספר לא קטן של גברים. הפעם נעסוק בהכללה הקשורה לרגשות ולאינטואיציה לעומת הלוגיקה. בדרך החשיבה המקבילה של אדוארד דה בונו, אלה מיוצגים על-ידי הכובע האדום והכובע השחור, בהתאמה.
לא אכנס כאן להסברים המפורטים של דה בונו, וגם לא לצבעי הכובעים השונים שהוא תוחם לחשיבה המקבילה. לא אתפתה כאן גם להציג את הדוגמאות הרבות של חשיבה מקבילה, ויש כאלה רבות ומרתקות. אחרי הכל, אנחנו עוסקים כאן בחשיבה יצירתית בזוגיות - והדוגמאות של דה בונו וממשיכי דרכו עוסקות בעיקר בעולם העסקי וההמצאתי. במקום זה אסתפק כאן בהסבר של חשיבה מקבילה באופן הפשוט ביותר והספונטני ביותר - והוא חשיבה שבה ניטוש את קו המחשבה הקודם, ונחפש במקומו רעיון חדש וקו מחשבה חדש, שאין בהכרח דרך שיטתית להגיע אליו. מעניין שאחד העיסוקים המרכזיים בתאוריות של חשיבה יצירתית הוא למצוא שיטות שיועילו להגיע לרעיונות חדשים ושונים לחלוטין, אולי כי לא תמיד ולא כל אחד יוכל להגיע בזמן המתאים אל רגע ה- "אהה", כלומר - אל הרגע בו הוא אומר, ללא הבנה של הדרך בה הוא הגיע אליו: מצאתי!. אאוריקה! - זוכרים את ארכימדס באמבטיה? - אז זהו.
אדוארד דה בונו, אחד המנטורים החשובים בעולם לחשיבה יצירתית, טבע את המושג "חשיבה מקבילה" כמנוגדת לחשיבה המערבית המקובלת - זו היסודית, סדורה וביקורתית (ראו את המאמר הקודם על חשיבה יצירתית: מריבות ו.. חשיבה מקבילה). ככל שנעבור במקביל דרך יותר מקורות חשיבה שונים, אומר דה בונו, כך נוכל בסופו של דבר למצוא פיתרון שאולי לא היינו מגיעים אליו דרך חיפוש יסודי שמקורו באפיק חשיבה אחד. דה בונו בנה מודל לסוגי חשיבה שונים דרך "כובעי חשיבה" שלהם נתן צבעים שונים. שני הכובעים שהם אולי המדוברים ביותר בענייני זוגיות הם הכובע האדום, הרגשי, שאנחנו נוטים לשייך אותו יותר לנשים, והכובע השחור, הרציונלי והביקורתי, שאנחנו נוטים לשייך אותו יותר לגברים.
"נשים הן רגשיות ואינטואיטיביות, וגברים הם מחושבים ורציונאליים". זוהי הכללה נפוצה שלא פעם עומדת במרכזם של עימותים שבין בני זוג. כהכללה זה לא יהיה נכון אלא אם נוסיף את המילה "יותר" לפני כל תאור. וכך, נשים הן יותר רגשיות ואינטואיטיביות, וגברים הם יותר מחושבים ורציונאליים, אבל... יש לומר זאת עם המון המון זהירות, כי ההכללה הזו, כפי שתראו להלן, היא מאד מאד לא מדוייקת. וכמו בהכללה הקשורה לגובה, גם בהכללות שאעשה כאן יש הרבה חפיפה בין גברים לנשים.
הנטייה החברתית היא לומר שהרגשנות והרגשיות נחותות מהמחושב והשקול. האם זה כך? - ממש לא, אלא שבעולם הגברי והפטריארכאלי, דרך חשיבה כזו נותנת לגבר (הנה הכללה...) יתרון כמעט בכל פעם שיש ויכוח בינו לבין אשתו. כשהיא מגיעה בתסכולה לדמעות, בעוד שהוא נשאר "קר ושקט", ולפעמים באופן שמטריף את הדעת, מגיעים שניהם לעיתים קרובות למסקנה המוטעית שהגבר "ניצח", למרות שבדרך כלל, אם הזוג הגיע למצב הזה, הרי שניהם הפסידו. מה שבאמת קרה בויכוח שהגיע לכך הוא שהאשה החצינה רגשות, ואף הורידה הגנות והרשתה לעצמה להיות פגיעה יותר, בעוד שהגבר דווקא הגביה אותן, על מנת להתגונן מפני האשמות.
האם גברים רגשיים פחות מנשים? - התשובה המפתיעה היא "ממש לא". הורדת ההגנות ה"נשית" אינה רגשית יותר מהגבהת ההגנות ה"גברית". אלא מה שמטעה אותנו לחשוב שנשים רגשיות יותר הוא הסתכלות מוטעית על סוגי רגשות מסויימים כ"עליונים" ועל אחרים כ"נחותים". ההכללה הנכונה היא שלגברים ולנשים יש נטיה להיות מונעים בעוצמה שונה על-ידי רגשות שונים. האם יהיה נכון לומר שגברים כועסים פחות מנשים? - כמובן שלא. לא כהכללה. האם כעס אינו רגש? - כמובן שכן. ואם כבר ניצור הכללה באשר לכעס, אזי ההכללה הנכונה היא שגברים נוטים דווקא יותר לכעוס, ונשים יותר לפייס. אלא שכעס, אולי בשל היותו קשור לדומיננטיות חברתית ואולי אף לגבריות, נחשב לרגש יותר מוצדק, ולכן יותר "גבוה" או "חזק" מאשר עלבון, למשל. שניהם מונעים על ידי פגיעה, אבל הראשון מניע למאבק, ולפעמים גם לאלימות, והשני להסתגרות.
האם גברים נפגעים פחות מנשים? - כנראה שלא. אם נעשה הכללה, הם מגיבים אחרת לפגיעה. האם פיתרון של התגוננות ותוקפנות "נכון" יותר מרגשנות, פייסנות או הימנעות? - לא בהכרח. תלוי במצב החברתי וביכולת הפיזית, תלוי במטרות ותלוי ביכולת האישית להתמודד ולהצליח במצב נתון.
מחקרים מראים שנשים נוטות להיות זהירות יותר, בעוד שגברים נוטים לקחת יותר סיכונים הן ביחסים עם נשים, הן בענייני מעמד חברתי או כספים, ואפילו בעניינים הנוגעים לבניית תשתיות סביבתיות ושמירת טבע. המניע הרגשי של גברים לכך הוא התחרותיות העזה יותר שלהם והרצון ל"הצלחה בגדול", דבר שניתן יותר להשגה בהימור (כלומר, גם עם סיכוי נמוך יותר להצלחה) מאשר בהליכה על בטוח. אלא שמצד שני, יש בכך גם סיכון רב יותר להפסיד בגדול. כך זכרים בכל עולם הטבע, וכך גם גברים. זהו מניע רגשי לכל דבר המקבל את סיפוקו מהצלחה משמעותית, אם כזו מגיעה. כהכללה, מתברר שנשים מסתפקות בדרך כלל בהצלחות "קטנות" יותר, ומרגישות טוב יותר במצבי סיכון נמוכים יותר ועם יציבות לטווח ארוך.
נשים נחשבות לחרדתיות יותר, אבל לגברים יש לא פחות חרדות מאשר לנשים, רק שהן מתועלות לאפיקים אחרים. נשים עוסקות יותר בקשר וביציבותו, אבל גברים עוסקים, וכנראה לא פחות מנשים, בחרדות מפני בגידה. לשני המינים חרדות דומות באשר ליחסים החברתיים שלהם, אלא שגברים מחצינים את החרדות שלהם פחות. הם נוהגים כך בעיקר בגלל החשש שמא יעריכו אותם כ"חלשים" יותר, ומפני כך, מפני ירידה בסטאטוס, הם חרדים הרבה יותר מנשים.
רגשות אינם חסרי היגיון. רגשות הם תוצאה של התנסויות אישיות מן העבר והטמעתם באופן אחר של חשיבה, שהוא הרגש: יציב יותר ובעל תגובות מידיות מהירות יותר, אבל גם כזה שדועך יותר לאט מהשינוי הלוגי, המודע. הוא מוטמע קצת אחרת בנשים ובגברים כי התשתיות מעט שונות, האחת מושפעת על-ידי יותר אסטרוגן והשניה על ידי יותר טסטוסטרון, האחת נוטה ליותר זהירות והשניה ליותר נטילת סיכונים. אם נוסיף לכך גם השפעה לא מבוטלת של אופי החינוך ושל מוסכמות חברתיות ארוכות שנים, נוכל להבין מדוע גברים ונשים נוטים (ושימו לב, זו הכללה!) לחשוב תחת כובעים בצבעים אחרים.
מסקנה זוגית
לעיתים קרובות דווקא השילוב הזה של שני כובעים בשותפות אחת, של גבר ואשה, בין אם זו שותפות עסקית ובין אם זו שותפות זוגית, נותן מקום לחשיבה מקבילה ולפתרונות יצירתיים שאולי לא היו מתממשים אחרת. המציאות הזו מאד בולטת ומתבקשת בתהליך העבודה שלי של טיפול זוגי. אלא שלשם ניצול יעיל של חשיבה של שניים, שכל אחד מהם נוטה לחשוב אחרת ותחת כובע בצבע שונה יש צורך בהקשבה הדדית. רק כאשר בני הזוג מסוגלים להתגבר על חרדות הקשורות לסטאטוס ולניהול, ומסוגלים פחות "לנהל" זה את זה ויותר להקשיב זה לזה, תפקודו של הזוג יעלה על סכום חלקיו (ראו מאמר קודם).